יום בלי טלפון

לפני כמה ימים, הלך לי הטלפון בפעם המיליון. טלפון אנדרואיד, עוד איזה באג בזמן עוד איזה עדכון. נתתי את הטלפון לנאור (@Naorca) שתיקן לי אותו (כל כך כל כך תודה, מותק), ובנתיים.. לאחר מספר שעות של שגעת (שבאו אחרי הרבה יותר מדי התעסקות כללית עם באגים בטלפון הזה בשבועות האחרונים), מסקנה שאני רוצה אייפון ועוד בלאגנים קשורים- הסתובבתי לי ברחובות העיר ללא מעש, ללא מוזיקה להאזין לה, ללא אפשרות לכתוב/להתקשר למישהו כשעולה לי משהו לראש, וכ'ו.

בשלב מסויים, אחרי הסתובבות של שעות, שעות חסרות מעש, ידעתי שאני פשוט חייבת לכתוב את שעל לבי, את שבראשי, את שמול עיניי. אני חייבת לכתוב. נכנסתי לחנות ספרים שאני אוהבת, מצאתי מחברת מקסימה, מהסוג שכותבים בו יומנים, בצבע כחול מקסים, בדיוק כמו שאני אוהבת, וקניתי שלושה עטים, בשביל אפשרויות ההדגשה והשינוי. גם הם מהסוג האהוב עליי ביותר.

קנייה שלא עשיתי כבר זמן רב, אני חייבת להודות.

השעות שהיו לי ללא טלפון או כל מכשיר אלקטרוני אחר בהישג יד גרמו לי לפקוח עיניים ולחשוב קצת על משמעות הדבר הזה, עולם שכולו סמארטפונים. משהו שכולם מרגישים אמביוולנציה לגביו, יחסי אהבה-שנאה. הנה מה שכתבתי.

 

23/11/11 , 15:25

אני אולי ארבע שעות בלי הטלפון. רק שעה וחצי מתוכן שאני בלי קשר לעולם שאליו אני מחוברת באינפוזיה בדרך כלל,

וראשי ה"מרוטלן" חושב ללא הרף- כמה משעמם לי, כמה הייתי רוצה להעיר הערות ציניות שונות על כל המתרחש מולי, כמה הייתי רוצה לבדוק את המייל שלי, אולי סוף סוף קיבלתי את המייל הרשמי שאני מחכה לו, אותו מייל נחשק שאני מצפה לו כבר שבועות מספר.

סביר ששום דבר מאלה לא היה מתרחש אם הייתי עם הטלפון שלי ביד, שכן הדברים הללו בקושי התרחשו בכל הפעמים האחרות שיצאתי להליכות ברחבי העיר עם הטלפון ביד.

אבל, עם כמה שקשה להודות בזה, כמה עלוב ופתטי שזה יכול להשמע, זה קצת מזכיר אובדן של אדם קרוב, במידה מסויימת. סוג של פרידה, לאחר מערכת יחסים קשה ורעה.

זה לא שיחסינו היו קרובים, צמודים והינו בלתי-נפרדים ומדהימים ביחד לאחרונה, אבל.. עכשיו, כשהוא לא כאן, איתי, זה נראה כאילו כן. כאילו ניצלתי כל דקה עם אותו טלפון, כאילו תמיד היה לנו טוב. סוג של געגוע לכל הדברים ש"עשינו ביחד", גם אם לא היו, וגם אם הגעגוע לא אמיתי.

הכל, כמובן, אלפי מונים פחות מהדבר אליו אני מדמה זאת, אבל אתם כבר יודעים את זה. ככה זה עם דימויים.

משעשע; יושבת על שפת הים, מאחורי שדה דב. שקט, נעים. אני ובולי, נהנים מהרוח הקרירה והשקט ה..מעט מחריש אפילו. אני כותבת ביומן, הוא נרגע מהליכה ארוכה ומהירה מעט לרגליו הקטנות כל כך.

זוג אמריקאי על אופניים מדווש במהירות בקרבתי, וכשחולפים על פניי, נשמע הדיאלוג הבא:

היא: "אני לא חושבת שיש לו טלפון סלולרי" // הוא: "אני לא חושב שזה אפשרי. סביר שאתה חייב טלפון סלולרי במדינה הזאת".

כאילו הופיעו שם בשביל מטרה מסויימת, ונעלמו אל האופק.

אין ספק שהם צודקים. אני מסתובבת ברחובות העיר הגדולה הזאת, ונראה שאף אחד לא לגמרי לבד לעולם. לדעתי, זה מבורך.

אומרים שהסמארטפונים גורמים למחשבותינו להתנוון. אני אומרת- להפך.

טוויטר, הודעות טקסט, האפשרות לבדוק ולברר דברים בגוגל- דברים שמסקרנים אותך או עולים לך לראש פתאום- זה מרחיב את התודעה. אין ספק.

אתה לא שוכח מה רצית לומר או לדעת מהר כל כך. אתה לומד- פוף, בשניה. אתה מסתכל על העולם במבט מתבונן, בוחן, בודק- מה ניתן ללמוד ממנו?

אפילו מצבים קשים ומרגיזים הופכים בטוויטר לבדיחה צינית שמעבירה אותנו בבטחה להמשך היום, מבלי הצורך "לסחוב" את העצבים איתנו לאורך היום, למשל, או לצבור אצלנו כעס, זעם, מתח נפשי תמידי.

כולם עם מוזיקה באוזניים, עם חבר, מכר או אדם אהוב על הקו. אף אחד לא מרגיש בודד. אף אחד לא חושש. לכולם יש את ההבנה הזאת, איכשהו. את הגישה הזאת לעולם, איכשהו.

אפליקציות צילום שונות כמו אינסטגרם גרמו לנו להתחיל להסתכל על העולם שמולנו, על הנוף. יהיה זה נוף חדרנו, האדם שמולנו, פרחים מקסימים, בניינים או חוף הים. הכל הופך לאמנות.

בהכל אנו מתבוננים בעין מעמיקה, במבט חכם, חושב. מצלמים הכל, גם בתמונות תקריב.

הגיע החורף עכשיו, למשל, וכל פיד האינסטגרם אצלי התמלא טיפין טיפין בתמונות של הגשם, השלוליות, העננים, הים הסוער ואפילו תקריבים של חלזונות. אותם חלזונות מגעילים שלא ייחסנו להם שום חשיבות (אולי חוץ מ"איכס") מגיל צעיר כל כך.

בתור מישהי שחוותה רגעי בדידות רבים בחייה (קצרים ככל שיהיו) עד לאחרונה- כמה שעות ללא הטלפון שלי ואני יכולה להגיד לכם שאימפריית הסמארטפונים אמנם עושה לנו רע בחלק מהדברים, ללא ספק (הכל קורה מהר מדי, אין קשב כל כך הרבה פעמים, וכ'ו)- אבל היא גם עושה כל כך הרבה טוב.

Age Ain't Nothing But A Number

אם אתם מכירים אותי (ואני לא מתיימרת לחשוב שכן), אתם בטח יודעים כבר שאני לא אוהבת הרבה מאוד "מסורות" ישראליות.

מצד שני, אין הרבה ישראלים שגאים באופן מוחלט בהיותם ישראלים, בינינו..

אחת המסורות ההתנהגותיות שהכי מפריעה לי, וממה שראיתי במסעותיי בעולם, לא קיימת בעוד (הרבה) מקומות מלבד ישראל,

ובאמת קיימת בישראל בכל מקום ובכל מצב,

היא החשיבות שנותנים פה לגיל. למספר הכרונולוגי הזה, ולמשמעות שלו.

כולם פה באיזה מירוץ אחר ה"בגרות", אחר ה"נסיון", ה"ידע", ה"בשלות" שבאה עם הגיל.

בכלל, די הרבה אנשים פה די עפים על עצמם באופן כללי, כאילו כל אחד הוא איזה משהו מיוחד, אבל את זה נשאיר לפוסט אחר.

לפני שנה הייתי בעבודה המשרדית האחרונה שלי, משהו זמני לתקופת הקיץ.

היו איתי הרבה אנשים מאוד חביבים וחברותיים בעבודה, וישבנו לאכול צהריים ולדבר לעתים קרובות.

רק שמשום מה, בכל פעם הם התעקשו להתחיל במסכת השוואות גילאיות לא הגיונית.

מה הם עברו מבחינת שלבי חיים עד כה, לעומתי, לעומת אחרים שלא עברו אבל עברו דברים אחרים (נישואין, משפחה, מעבר לכאן ולשם, לימודים וכ'ו)

הקטע הממש מגוחך היה כשהם התחילו להשוות תכנים שעליהם גדלו בילדותם לעומת תכנים שעליהם אני גדלתי בילדותי, כמו טלוויזיה, סיפורים, גיבורי ילדות, מוזיקה ועוד.

לא משנה מה הייתי אומרת, לא משנה כמה מוצלחת, משעשעת, צודקת/טועה הייתי מאותו הרגע והלאה-

לא קיבלתי את הכבוד המגיע לי, וגילי הצעיר הוזכר לי בכל הזדמנות, בלי שום קשר לנושא המדובר.

הייתי פחות מאנשים שגילם הכרונולוגי גדול משלי. גם אם ההבדל היה של שנה, שנתיים בלבד.

בעונה האחרונה של "האח הגדול" (אל תשחקו אותה, כולכם יודעים על מה אני מדברת), פרידה הכט- דמות שמעולם לא חיבבתי במיוחד מלכתחילה,

חילקה באופן מובהק את הבית ל"מבוגרים" ו"ילדים". כל מי שמעל גיל מסויים הוא מבוגר, ומתחת- ילד.

לטענתה, באינספור שיחות שנעשו עם כמעט כל דיירי הבית ושודרו בכמעט כל מדיה אפשרית, בזמנו- עם הגיל, בא נסיון החיים. ועם נסיון החיים- באה חוכמת החיים. ומכאן שהרי כמה שתהיה צעיר יותר- תהיה גם טיפש יותר.

באחת מהשיחות האלה היא טענה שאנשים שלא חוו על בשרם הורות, גידול ילד ולאחר מכן מתבגר ועוד כמה שדברים שברחו לי עכשיו מהראש, לא יודעים איך לחוות את החיים, וכל מה שהם חווים בנתיים- לא משנה כלום. והכל ישתנה באופן מוחלט כשיעברו את מצבי החיים האלה.

כשצפיתי בקטע הזה- רתחתי.

מה שאת בעצם אומרת, חשבתי לעצמי, זה שעד שלא הגענו לאמצע החיים שלנו- לא חיינו בכלל?

מי את בכלל שתגידי דבר כזה? למה שאת תקבעי לנו מתי אנחנו מתחילים לחיות ומתי אנחנו באמצע?

וזה בדיוק העניין.

כל הפילוסופיות שלכם, על הגיל, ועל זה שצעירים לא מבינים כלום.

בואו, התקרבו נא אליי, ואספר לכם סוד: אף אחד לא יודע כלום.

כל אחד חושב שהוא יודע יותר טוב מכולם, כל אחד חושב שנסיון החיים שלו נתן לו חוכמה ששווה ציטוטים אינספור, כל ילד יהודי של אמא יהודיה טובה גדל במחשבה שהוא יהיה גדול יום אחד, אם הוא רק ימצה את עצמו. שהוא יהיה דוקטור, עורך דין, שופט, סופר.

השאיפות הגדולות שלנו, של העם שלנו, זה דבר אחד- שכמובן שהוא מצויין בפני עצמו,

אבל תסביך הגדלות שבא איתו- לא כל כך.

גיל הוא לא כזה עניין גדול.

ובעניין זה יש לי גם השגות, שכן- זה לחלוטין תלוי בקונטקסט, באנשים וכ'ו. וכן, מצד אחד- לי לא יהיה כזה הרבה על מה לדבר עם הרבה ילדים לפני הצבא, אבל זה לאו דווקא בגלל הגיל, הנסיון שצברתי מאז וכ'ו. זה בגלל שתחומי העניין שלנו כרגע שונים. מה גם שבגיל ההתבגרות, מבחינה טכנית, ההתפתחות הרגשית, החברתית, הקוגניטיבית והפיזיולוגית עוד לא הסתיימה לחלוטין. יש שלבים מסויימים שעוברים בגיל כזה, שחייבים לעבור, וכן- מה לעשות, זה טבע העולם לעבור אותם, ומטבעו של עולם- כבר עברתי אותם. לכן כמות ההסכמיות בינינו, והנושאים המשותפים- סביר שתהיה יחסית נמוכה.

לאחר גיל ההתבגרות (לאחר הצבא, בשבילכם, טוב?)- הגיל כמעט ומאבד ממשמעותו.

משלב זה ואילך- החיים, של כל אדם בנפרד, הם מה שהוא עושה מהם.

זה שאתה, אדוני בן ה-33 (אדם מפוברק ועם זאת, סביר שאמיתי להפליא), נסעת למספר טיולים ברחבי העולם, חווית מספר מקומות עבודה שונים לחלוטין, היו לך מספר בנות זוג שונות ופרטנריות למיטה, מכל הסוגים, המינים והארצות (כל הכבוד, גבר, טפיחה על השכם.), למדת מספר דברים רק כדי לגלות שזה בכלל לא היעוד שלך, חיית בחו"ל מספר שנים כדי "לדפוק קופה", חזרת עם הזנב בין הרגליים, בלי קופה ובלי חוויות טובות, אבל עם זכרונות על עגלות במרכזי קניות, שינה על מזרנים והחבאת דולרים בין מרצפות, חלמת על ניהול עסק, סוג-של-עד-באמת-ניהלת עסק, ובאמת – חווית, חווית..

זה לא עושה אותך יותר ממני, שונה ממני וכ'ו.

אתה יודע למה, בחורצ'יק?

כי עכשיו… בחור בן 33, בלי הרבה כסף, עם עבודה שהוא לא אוהב, והוא יודע שהוא לא ישאר בה לנצח, עם דירה שכורה עם שותפים בגודל שני ג'וקים, שהיי- איזה קטע, בדיוק איכלסו לך את הדירה אתמול בלילה, בלי אישה וילדים כי אתה "צעיר לנצח", אבל עדיין חושב שאתה גבר על "ילדים" בני 20+… אתה לא פחות ממני. לא. אתה באמת אחלה של בנאדם. אבל אתה גם לא יותר ממני.

אני, שעוד לא חוויתי כלום, שכלום לא עברתי בחיים שלי (לכאורה), שלא יודעת מה אני רוצה (לכאורה), שיש לי עוד שנים לגדול, לא. שונה. ממך. בכלל.

אני אגיד לך גם למה. כי אני, למשל, וזה לא משהו שלא נכון על אחרים בגילי או בגילאים אחרים… עשיתי את המחקר שלי, ובמקום ללכת במקום במשך שנים על גבי שנים.. אני בדקתי טוב טוב מה באמת טוב בשבילי.

כי אולי לא עברתי הרבה, אבל עברתי מספיק. וזה לא באמת חשוב מה עברתי, כי אני לא מיוחדת. כי אני לא היחידה, ואני לא אחת מהיחידים.

עברתי מספיק כדי לבדוק ולברר ולראות ולהסתכל וכאילו לחוות, אבל לא לחוות באמת, "על בשרי", כי אין לי זמן לזה. אני רוצה לעשות מהחיים שלי משהו.

ואני, לא כמו פרידה, מאמינה שאת החיים לומדים לחיות, להעריך, להבין- לא ברגע שדבר אחד או אחר קורה לכם, משנה לכם את החיים.

אלא ברגע שאתם עושים החלטה ברורה ומוחלטת- אין לי הרבה זמן על העולם הזה. ובואו נהיה כנים- אין עולם הבא. אין גלגול נשמות. אין שום דבר כזה.

מה כן יש? יש את עכשיו.

ולגלות בגיל 50 שאני עכשיו מתחיל לחיות- זה הדבר הכי מדכא שאפשר לחשוב עליו.

מה כן אפשר לעשות? לחשוב. איך אני רוצה לחיות? במה אני טוב, ומה אני אוהב במסגרת הזאת? מה אני באמת רוצה פה, ושם, ושם, ופה?

ועכשיו ללכת ולנסות להשיג את זה, אבל בלי נהיגה, בלי ישיבה אפילו במושב שליד הנהג, בהיסטריה על הדרך.

אני יודעת שאני עשיתי בחירה. ואני יושבת במושב האחורי, מכוונת את הדרך עם מפה, תוך כדי הסתכלות דרך החלונות על הדרך הנהדרת הזאת.

כי החיים זה לא ההישגים, זה לא המספרים, זה לא ה"בגרות" שגם ילדים משום מה מנסים לרוץ אליה.

החיים זה פה, החיים זה כאן ועכשיו.

וצריך להנות מכל רגע.

קוראים לי נעה, אני בת 21.

יש לי שתי אחיות גדולות ממני. אחת בת 33, אמא לתאומות ונשואה לדיפלומט של ישראל בסרביה. עזבה השבוע, יחד עם הילדות, אחרי חודשיים שהיו פה לביקור.

למרות הבעל, למרות הילדות, גם היא לא שונה ממני.

אני יודעת על הנושא מלימודיי, כמובן לא באופן שבו אמא אחרת הייתה יודעת. אבל זה העניין. אנשים חושבים שהם צריכים להתחבר עם אנשים שקרובים לגילם, שנמצאים בגילם, כי הם חווים את מה שהם חווים.

אבל תחשבו על אמהות. האם הן מפסיקות לחלוטין לדבר עם אנשים שלא חוו את השלב הזה בחייהם? אני בספק. חברות היא חברות.

ואיך זה שיש להן על מה לדבר?

אז כן. לי ולאחותי לא היה הרבה על מה לדבר לפני תקופה, כשהילדות היו קטנות, והן היו כל מה שהחיים שלה סבבו סביבו.

היום? אני לומדת את הנושא, היא מתייחסת לנושא אחרת.. אנחנו מדברות על עוד דברים. ואני אף מייעצת לה לעתים. על הילדות. ממקום חיצוני, ממקום התפתחותי.

למרות שאני קטנה ממנה ב12 שנה. קטע, אה?

אחותי השניה בת 30. חיה לבד בדירה שכורה, רק היא, הכלבה שלה, והטעויות שהיא עשתה במהלך החיים.

אין לי כבוד לאחות הזאת.

זה באמת סיפור ארוך איתה, אבל נתייחס רק לנושא שלנו היום.

אחותי בת 30 ומעולם לא היה לה חבר רציני, שלקח אותה ברצינות, יותר מחצי שנה.

החבר הכי רציני שלה זרק אותה בכך שהפסיק לענות לה יום אחד.

היא עושה טעויות רבות בקשרים שלה עם אנשים, לא רק גברים. בכלל.

אם המצב לא היה מסובך כל כך, הייתי מאושרת לשבת ולייעץ לה, לא ממקום תופס-תחת, יודע.. סתם, ממקום אוהב. חברי.

אבל המצב מאוד מסובך. וזה כפי הנראה לא יקרה. לא בזמן הקרוב לפחות. וחבל לה.

אני לא אפרט יותר עליה מפאת כבוד לפרטיותה, שכן הדברים שיש לי לומר עליה בנושא הזה סתם יגרעו ממנה, וזה באמת סתם.

אז אם אתם קוראים את זה, ואתם מבוגרים ממני, ואתם חושבים לעצמכם- טוב נו, היא ילדה, היא חושבת שהיא בוגרת.. אני לא.

אני חושבת שאני אדם די ילדותי, אבל זו אני. זה לא משהו תלוי-גיל אצלי. יש לי הרבה סיבות- לא טובות במיוחד, אבל סיבות.. הפרעות התנהגותיות קטנות וכ'ו, שבגללן אני ילדותית. זה ישאר ככה, עם כל הרצון הטוב.

לא מנסה להתבגר. למה לי?

אם אתם קוראים את זה וחושבים- טוב, אני לא אוכל להתחבר איתה, אני מבוגר/ת יותר.

ייתכן שאתם צודקים, ואתם לא תוכלו להתחבר איתי. אבל אני לא הייתי מייחסת את זה כל כך מהר לגיל.

תחומי עניין הם לא תלויי-גיל.

כן, אני פקאצה וילדית, ורוקדת, ושומעת פופ, וכל השטויות האלה. הדברים האלה התחילו באמת רק בתקופה האחרונה. הרבה אחרי הגילאים שבהם זה לכאורה מופיע. זו רק דוגמא לכמה שתחומי עניין הם לא תלויי-גיל.

בארצות אחרות, ברגע שאדם מגיע לנק' מסויימת בחיים שלו שכבר לא תלויית גיל, שבה הוא מוקף באנשים שלאו דווקא נמצאים באותה שכבת גיל שלו,

הוא מפסיק להתנהג בצורה הסטראוטיפית לגילו, ומתחיל להתנהג כמו שהוא רוצה.

לא כמו "מבוגר", כמו "מבוגר צעיר", כמו "אחראי" וכ'ו. פשוט.. הולך לכיוון של הדברים שהוא רוצה בחיים. ההישגים. ועושה את זה.

ההישגים של כל אחד מאיתנו כל כך שונים, שאין שום דרך שבה אדם שעבר הרבה ידע לכוון אדם אחר, שלא עבר הרבה.

הוא לא יעבור את מה שאתם עברתם. גם אם הדרך שלו תהיה זהה.

גיל הוא רק מספר.

אתם חייבים לייחס לו פחות חשיבות.

שיהיה לכם סופ"ש נעים ורגוע

וברוכים הבאים לבלוג שלי

נעה